דברים שכתבתי לאבי בתום 5 שנים למותו

כשאבא שלי מרדכי דוניץ נפטר בשיבה טובה, בגיל 96, התחלתי פרק חדש בחיי- געגעועים לאבא. החלטתי שמאותו יום, בכל יום השנה שלו ובכל יום השנה של אמי, ציונה דוניץ לבית כהן, אכתוב להם מכתב קצר מלב אל לב. גם על מנת לספר, גם להיזכר, גם לשמר וגם "להמשיך את השיח"...

לא חשבתי לפרסם דברים כאלה, אבל פתאום השנה, הרגשתי שגם את זה אפשר לעשות במקרים מסוימים. כך נולד הפוסט הזה:

---

י"ח בתמוז, תשפ"ד

21.7.24

לאבא היקר והאהוב שלי!

5 שנים ליום שעזבת אותנו לעד, אבא, ואתה לא עזבת אותי ולו לרגע אחד...אני זוכר כל רגע של ההשתלשלות של אירועים והודעות לפני 5 שנים, אני בהודו הרחוקה, מירב בטלפון, סבב התייעצויות, הדרך ארוכה הביתה, המפגש עם מירב שני וגיל, הכניסה לחדר שלכם בפרוטיאה בכפר, הנשיקה שנתת לך על הראש וכל מה שאמרתי לך...

מה שבלתי-ניתן לשמר הוא הזיכרון שלנו. אנחנו לא מסוגלים ממש לזכור דברים רבים, המוח שלנו לא בנוי לזה, ואני רואה איך ככל שהשנים עוברות התמונה של פניך ושל אמא לאט לאט נהיות יותר רחוקות, יותר דהויות. האירועים והמחשבות הרבות הצפים במוחנו פשוט דוחקים החוצה, או למטה את מה ש"היה"...זה הטבע של המוח...אבל הלב...ללב יש זיכרון מסוג אחר, הוא לא לינארי, לא כרונולוגי, הוא עמוק, לא תמיד מפוענח. בליבי אתה אף פעם לא נשכח...ואיך אוכל לשכוח את ההורים שלי שיצרו אותי, חינכו אותי ולוו אותי כל-כך הרבה שנים עד שיכולתי לעוף לבד...

אבא זאת שנה שמחה במיוחד וגם עצובה במיוחד. יש לנו רק קצוות השנה. ברמה האישית והמשפחתית זאת השנה השמחה ביותר מזה 30 שנה- גם שני וגם גיל מתחתנים- היית מאמין? חיכו, חיכו לגיל שלך- שני תהיה בת 32 בדיוק הגיל שאתה היית בחתונה וגם אני- מה תגיד על זה?

זאת התחלה של פרק כל-כך חשוב בחיים שלנו- הקמת הבית בעולם של הדור הצעיר. כל-כך עצוב לי שאתה ואמא לא תצליחו לראות את זה, אבל זה בעצם טבעו של עולם. לכן מחזיקים אתכם בלב ובנשמה. יש להם בני-זוג טובים, אוהבים, אנשים טובים, חכמים, מסורים למשפחה. צריך להודות על כל זה, שוב ושוב.

ברמה הלאומית זאת שנה איומה, ואני כל-כך שמח שאתם לא כאן לחוות אותה- את המלחמה שהתחילה ב 7.10.23 ונמשכת עד היום. גיל שהיה במילואים 3 חודשים, הוא חייל קרבי ואני מתפלל ומתפלל שלא ימצא את עצמו במלחמה של ממש. אנחנו במצב לא פשוט- חטופים שלא חוזרים, מפונים, אבידות, פצועים רבים, מלחמה שלא נגמרת, איומים מכל הכוונים. הלוואי שבשנה הבאה אוכל לספר לך שהכל כבר הסטוריה.

אני חושב שהיית גאה בי השנה אבאל'ה- אין לך מושג כמה פעמים אני מדבר עליך ועל מה שחווית ושרדת בשואה, החיים שבנית עם אמא- השנה, חזרתי לז'טל, עיירתך האהובה,  וחייתי בה חמישה ימים. כל יום צעדתי 200 מטר מהבית שבוא גרתי בז'טל למקום שבו נולדת וכל המשפחה גדלה, אולי דורי דורות. כל יום צעדתי בכוון השני לבית הקברות, 250 מטר, לעמוד ליד קבר האחים, להגיד קדיש, לשבת בשקט ולהיזכר מה אירע שם ב 6.8.42. חייתי בז'טל ממש, הליכות בוקר ליד הפומרייקה, העלתי בדמיוני איזו עיירה של יהודים היתה שם...הראתי את הסרט עם העדות המצמררת ומרגשת שלך עם תרגום לרוסית, לתלמידות בתיכון, למארחים שלי, כתבתי את הפרק האחרון לדוקטורט- וגם שם היית איתי, עמוק עמוק. הרצתי ועכשיו אני עומד להשיק תכנית מיוחדת על התבוננות עמוקה על סיפורי הגבורה והתקוה של בריחה במנהרה במחנה העבודה הארור שאתה ופאניה הייתם כלואים בו, לפרטיזנים של בלסקי ביערות להילחם ולשרוד...אני יוזם מיזם חברתי "מאיץ התקוה"—זה לא נגמר, זה בעצם, עדיין בהתחלה...ומשהו נוסף לא עוזב אותי אבל גם לא עשיתי דבר- בא לי ממש, ממש ללמוד לדבר ולקרוא יידיש...לא סגור על מה אני עושה עם זה...אולי זה החיבור אליך?

תנוח על משכבך, אבי היקר, שאתה ואמא תדעו שמה שהענקתם לי לא הלך לשווא, בן אם נראה ומורגש ובין אם לא, הזרעים הבשילו, הצמיחה מתהווה, גם הגעגוע לכם ומעל הכל- האהבה והודיה על כל מה שהענקת לי. אוהב אותך בחייך, אוהב אותך במותך. שנזכה לבשורות טובות- רוני