לומדים ומשוחחים על חסד "Shavuot Learn-In"

אני בהחלט מרוצה.

כמו הרבה דברים שקורים אצלי, זה "מופיע לי במוח" מאיפה שהו, זה "נדבק לי לנשמה" ואז אני נותן לזה להתגלגל. זה אף פעם לא יוצא מה שחשבתי ש"צריך להיות", אבל זה מקבל את החיים שלו, מתגלגל ואז קורה...או לא...והנה זה קרה והיה מקסים ומחמם את הלב!

ביום שישי, 3.6.22, הצטופפו יותר מ 25 איש בסלון ובחצר הקטנה של ביתנו, לאירוע שאותו כיניתי Shavuot Learn-In, שלוש שעות אחה"צ, גם לאחר שעה נוספת נשארו אנשים, כל-כך התלהבו, רצו להישאר עוד קצת. נחמד, נוגע. דברים כאלה לא קורים בלי שותפים לדרך, צריך לדעת גם עם מי להתחתן ושהילדים יבינו ללבך. ובזה זכיתי בגדול.

זה התחיל כשקבלתי הודעה במייל על חוברת מיוחדת שהוציאה "רבני צוהר" לכבוד שבועות ומגילת רות. אני אוהב את ה"ראש" של רבני צוהר אז הצצתי וראיתי שלקטו חכמה מהרבה מקומות ומקורות. ואללה, מתאים לי! לעשות משהו בשבועות אצלנו, משהו שונה, פותח את הלב, את הראש ואת הנשמה. נעשה את המפגש סביב "חסד"- כן, כן, נחקור אותו, נביא אותו, נרחיב אותו לעוד מקומות. נאתגר אותו...את עצמנו.

ומה זה? יום שישי זה יוצא 3.6, יעני, יום הולדתי ה 63? עכשיו אני ממש חייב לעשות את זה! זאת מתנת יום הולדת ממש לרוחי... וכך היה.

אמרו שלא יגיעו, הרי בשבועות נוסעים, מארחים, מתארחים, זה צמוד לשבת, רחוק, יש חג, יש פקקים... הכל נכון, אבל בסוף? מי שהייתי בטוח שיגיע לא הגיע, שליש מהאנשים בכלל לא הכרתי, וכ80% מהאנשים הטובים לא ראיתי חודשים ואף שנים. והנה מי שהיה "אמור" להגיע הגיע וזה הכניס לי חיוך גדול ללב.

הקורונה הזאת סגרה אותי לגמרי- והסגירות הזאת לא נגמרת. זה לא ממש סגירות אבל סוג של ריחוק. כבר שנים לא עשיתי דבר כזה בבית. פעם היינו...כן פעם ממש היינו, אבל זה נשאר "פעם". מה אגיד לכם, זה כמו ש"אמר" בן-גוריון לפני יותר משישים שנה: :"זום- שמום".

אל תבינו לא נכון, הזום נהדר, אני חי שם עם כל העולם, אבל אין כמו מראה "עיניים לא דיגיטליות", כמו מגע בשר ודם. אין כמו לראות אנשים מתמודדים עם המזגן והמקום הצפוף- "זה מסתיר לי את המצגת...המזגן מקרר מדי...לשבת על כסא פלסטיק 3 שעות?"...וכו' וכו'..אבל להרגיש את החום האנושי, לראות את הסקרנות בעיניים, לחוש את הרצון לקשר ולמשמעות לאנשים שהזמנת לביתך. פייר? מאוד התגעגעתי.

וכשהרעיון צץ במוח הוא כבר לא נותן מנוח. אני באמת לא זוכר את חיי לפני שגוגל נכנס אליו. מצאתי את עצמי שוקע שעות, קורא וצופה ביוטיוב על חסד פה וחסד שם, על האינדיאנים והבודהיסטים, על השוטר בניו יורק שקנה נעליים לתת להומלוס ששכב ברחוב בכפור של החורף- מישהו בסתר צילם אותו עושה את זה, העלה לפייסובק ובתוך יומיים היו חצי מיליון לייקים!!...על הכנסת אורחים בעולם, על חסידי אומות העולם, סרטונים על המחקר המדעי בנושא חסד, והסרטון הווירלי על הרופא המיתולוגי בתאילנד שזכר חסד מילדותו הענייה לגמול לאיש פשוט מהשוק שנתן אוכל לאמו החולה...ועוד ועוד...

אתם יודעים מה זה לחבר אנשים בשיח על דברים כאלה? לא סתם דיבור מהראש אבל על הדברים שמתחברים ללב: על חסד שעשו להם, על חסד שהם עשו לאחר...אני באמת לא איש של סמול-טוק ואני מתעייף מאוד מהר באירועים חברתיים, עסקיים ו"רשמיים" מכל הסוגים. ממש נראה לי שימוש לא טוב בזמן הקצר שיש לנו בעולם הזה. אבל לחבר אנשים אחד לשני סביב "הסתכלות פנימה", בלי כל הגינונים ותחושות האגו, התחרות וה "אני נשמע מספיק חכם ומשפיע?"...זה ממש עושה לי את זה. זה הרי הדבר שנותן לי משמעות, שמחבר אותי לעצמי. יש דבר יותר מרגש מזה? אני לא מכיר.

הרמת כוסית

https://video.wixstatic.com/video/4e9358_cc293cf6bd154060a9a518e54a92efd0/360p/mp4/file.mp4

אבל כל זה, נוגע ומלהיב כפי שיהיה, הוא רק "הכנה" לעבודה אמיתית: יוצאים לתרגיל של

21 Days Kindness Challenge!

יצאנו לדרך- מעשה חסד מודע אחד כל יום- קטן, "בינוני", גדול---יצאנו 12 משתתפים לדרך והכל לפנינו. לאן זה ייקח אותנו? הדרך תוביל.

אז אני מרוצה. לכל דבר בעיתו. הגיע עיתו.

איך אמר הדלהי לאמה?

"Be kind whenever possible. It is always possible."

כמה פשוט. כמה קשה. כמה נכון.