מי יכול להישאר אדיש לדבר כזה מרגש?כבר עברו 48 שעות מאז ששלושת החטופות הצעירות הגיעו הביתה לישראל וההתרגשות לא עוברת לי. אני יודע שבעוד כמה ימים נהיה בפאזה אחרת, ואז ככל שיעבור הזמן יהיה רק עוד יותר מסובך---94 חטופים נשארו מאחור- חלק בחיים וחלק לא...
ההתרגשות לא יודעת גבול. בוכים, דומעים, מרגישים אושר עילאי לצד עצב וכאב על מה שעברו, על 471 ימים שהדעת לא תופסת, על כל האחים והאחיות, הבנים והבנות של "כולנו" שנשארו לאחור. סוף סוף רגע אנושי של אושר, גאווה, חמלה- מאוחר מדי, אבל עדיין התקיים מימוש הערכים היסודיים של היהדות של פדיון שבויים. הערכים העמוקים של האתוס הישראלי: ערבות הדדית וסולידריות, לא מפקירים...אבל עובדה שהפקירו, פעם אחר פעם...ולמרות הכל, יש כאן תיקון- מאוחר מדי, מעט מדי, אבל יש תיקון. ברגעים אלה אפשר לנשום ולהרגיש גאווה קטנה.
מה שריגש אותי לא פחות הוא לא שייך לא ליהדות ולא לישראליות- אלא עצם ההתרגשות שאפשר היה לראות ולשמוע מכל ארצות תבל.
מסביב לעולם עקבו בעניין, ואפילו בדריכות, על גורלה של שלושת הבנות האלה. ואני תוהה: למה זה צריך לעניין אנשים בהודו, סין, אפריקה, לצורך העניין, על סיפור שלא שייך אליהם, ואין להם שום נגיעה בנושא? למה דמעה יורדת על לחייה של אישה שצפתה בשחרור בחדשות בטלוויזיה , אישה שאיננה יהודייה, ולא ישראלית ובקושי מבינה דבר במלחמה שלנו?
אותי מרגש לראות שהסיפור האוניברסלי המרגש הזה נוגע באנשים כי בהיותנו בני-אדם יש לנו כנראה חמלה בסיסית לסבל של האחר, בלי להכיר את ה"אחר הזה. יש בנו משהו שמרגיש את החיבור לאנושיות המשותפת שלנו, המצב של החטופים מעורר הזדהות אוניברסלית מכיוון שהוא מדבר לפחדים הבסיסיים של אובדן חופש, ביטחון וכבוד. לראות מישהו משתחרר מעורר תקווה והקלה, כשאנחנו מדמיינים את עצמנו או את יקירינו במקומם.
אין מה לדבר,לראות שמדובר בנשים צעירות עוד יותר- נשים צעירות בשבי מייצגות לעיתים קרובות תמימות שנפגעה וסבל לא צודק שנגרם כתוצאה מסכסוך. שחרורן מייצג לא רק חופש, אלא גם את שיקומה של האנושות וטבעה הטוב.
אני רוצה להאמין כשצופים בדבר כזה שמשהו עמוק אצל כולנו מתעורר, התחושה הקיומית שאנחנו בעולם שאין לנו שליטה עליו, אבל אם נהיה מספיק נחושים נוכל כן לגלות קצת בטוב בעולם.
זה רגע של תקווה בתוך מציאות קשה, וכפי שכבר דיברתי לא פעם כאן- איפה שיש חיים יש תקווה, ואיפה שיש תקווה יש חיים.
מחבקים את רומי, אמילי ודורון מרחוק, נותנים קצת מהלב שלנו כי זה מה שעושה אותנו בני-אדם עם ערכים: יהודיים, ישראליים אבל לא לשכוח- אנושיים.
זהו רגע של "אנושיות קיומית חוצה גבולות"- בל נשכח שיש דברים כאלה- מי ייתן ונמשיך לראות את כולם, כולם, כולם! בבית!!
Comentarios